אייקידו: אומנות של מלחמה ושלום

אייקידו היא אומנות לחימה יפנית החותרת להכרעת עימותים בדרך שאינה פוגעת. לאייקידו תלמידים רבים בארץ ובעולם, והיא מצויה בשורה הראשונה של אומנויות הלחימה המובילות. אייקידו איננה ספורט, ולא נערכים בה תחרויות, אלא דרך חיים שנועדה לחשל את הגוף, לשפר את הנפש ולתרום לאחדות ביניהם.‏

מבחינה טכנית, אייקידו הינה אומנות לחימה הגנתית רכה, שמשתמשת בבריחים ובהטלות, בשילוב התנועות הרחבות שמאפיינות את אומנויות החרב והמקל היפניות, על מנת לנטרל התקפה ולא על מנת ליזום אותה. אך מתחת למראית העין הטכנית המרשימה, טמון עומק רוחני ופילוסופי שנובע מהאתגר הייחודי של אייקידו: הניסיון להתמודד עם עימותים בצורה לא אלימה, לנטרל תוקפן חזק ומהיר בדייקנות רכה ובדרך שמפיגה את ההתקפה ולא מתנגדת לה.‏

את העיקרון הבסיסי של אייקידו אפשר ללמוד ממשמעות השם ביפנית:

איי – התחברות, התמזגות, "היות בהרמוניה עם".‏

קי – אנרגיה, רוח היקום, כוח החיים (בסינית: צ'י).‏

דו – דרך, אורח חיים.‏

אייקידו, אם כן, היא אורח חיים של הרמוניה עם האנרגיה של העולם. כאומנות לחימה, שם זה מתאר את אייקידו כדרך של ההתחברות לזרימה הטבעית של התוקף, והפגת העימות על ידי התאחדות עמו.‏

למה אייקידו?

אייקידו היא פרקטיקה גופנית, ומספקת אמצעי הגנה יעילה כנגד עימותים פיזיים, אך לוּ הייתה זו התרומה היחידה של תרגול אייקידו, לא הייתה דרך הלימוד הארוכה והמפרכת השקעה משתלמת יותר מאימונים באקדח, למשל. לעיסוק באומנויות הלחימה בכלל ובאייקידו בפרט יש יתרונות ומטרות נוספות, בהם פיתוח הבריאות, השלווה הפנימית והביטחון העצמי. למרבה המזל, עימותים פיזיים והתקפות אלימות אינם שכיחים בחיי היום יום של רובנו, אך אנו חיים בעולם רווי מתחים, ניגודים ועימותים במישורים אחרים, עם הזולת ועם עצמנו.‏ העולם המודרני הוא סביבה מלאכותית אליה הוטלה החיה ששמה אדם, ובזרם טרדות היום יום, אנחנו שוכחים ומזניחים את עצמנו כגוף.

הריחוק והניכור האורבאני שמתאפיין, בין השאר, בהימנעות נימוסית ממגע פיזי עם הזולת, מרחיק אותנו עוד ועוד מן האחרים ולבסוף גם מעצמנו.

העיסוק באומנות לחימה הוא התחברות, היזכרות משותפת של קבוצת אנשים בדו שיח הגופני עתיק היומין. העימות הפיזי הוא בסופו של דבר דיאלוג בצורתו הבסיסית והפרימיטיבית ביותר, וזו אחת הסיבות שהתרגול באייקידו מתבצע כמעט תמיד בזוגות.

טכניקות של לחימה

התרגול בזוגות הוא סימן היכר של אייקידו, והיות התרגילים בלתי מזיקים מסייעת לביצוע המלא של הטכניקות, ללא "סימונים" והעמדות פנים מחד, או גרימת נזק מאידך. אך תרגול כזה דורש יכולת של תלמידי אייקידו לתפקד גם כתוקפים, ולדעת לבצע התקפות מסוגים שונים, לדמות תוקף נחוש שאינו יודע מה מצפה לו מצד המגן.

חילוף התפקידים התדיר בין תוקף למגן, שמאפיין את לימוד אייקידו, אינו רק צורך של התרגול ההדדי, אלא חלק מהלימוד השלם של התרחשות ההתקפה. מכיוון שאייקידו שואפת לאיחוד פיזי ורוחני של המגן והתוקף על מנת להפיג את ההתקפה, ההתנסות בחוויה של שני הצדדים חיונית בהכשרת התלמיד באייקידו.

האחדות הפיזית והרוחנית אינה סיסמה גרידא, והיא באה לידי ביטוי בטכניקות של אייקידו, שמבוססות ברובן על התחברות לזרימה של ההתקפה, ותיאום מלא עם תנועותיו של התוקף, תיאום שמוציא את העוקץ ממכה המבקשת התנגדות אותה יש לשבור. אייקידו עשירה מאוד בטכניקות, וכוללת מאות טכניקות רשמיות ואינספור ווריאציות, שמסוגלות להתמודד כמעט עם כל צורה וכיוון אפשריים של התקפה.

למרות המסורת, אייקידו היא אומנות חיה שכל העת מחפשת אתגרים חדשים, מנסה להתפתח ולתת פתרונות לבעיות חדשות ברוח העקרונות הרוחניים והטכניים שעומדים בבסיסה. כל תלמיד וכל התקפה הם ייחודיים, ומהווים, כמו כל קרב, ממלכה של הבלתי צפוי. הטכניקות הנלמדות הם רק כלים בסיסיים שנועדו להטמיע בתלמיד את העקרונות של ההתמודדות עם הלא צפוי, תוך ניסיון להפיק את המירב מכל התרחשות, בצורה החסכונית והטובה ביותר, וכאמור, אפשר לראות את העימות הפיזי כמודל פשוט לעימותים בכל רובד של החיים.‏

השוני בין גופו ואישיותו של כל אדם מוביל לכך שלכל תלמיד באייקידו סגנון מעט שונה. מעבר לכך, אייקידו הסתעפה והתפצלה מאז ראשיתה לזרמים שונים (ראה ההיסטוריה של אייקידו), המובדלים זה מזה בגישות שונות לטכניקה, אך שותפים בשמירה על העיקרון הבסיסי של אומנות הלחימה המיוחדת הזו.‏

אומנות של שלום

העיקרון של השמירה על היריב, השאיפה המתמדת לסיים את העימות בצורה חלקה ובטוחה, לא באה לידי ביטוי בהקרבה עצמית או מתן אמון תמים בתוקף. היא מתאפשרת ממיומנות עדיפה ושליטה מוחלטת במצב, תוך שמירה על המרכז הפיזי של ההתרחשות.

מבחינה פיזיקאלית, המגע בין התוקף למותקף הופך אותם לגוף אחד בעל מרכז כובד משותף, והשולט בו יקבע את עתיד ההתרחשות וגורל העימות.‏

העליונות של העוסק באייקידו, שאינה תלויה בכוחו הפיזי, עוזרת לו לשלוט במרכז הזה ולשמור על היריב כל העת מחוץ לשיווי משקל. אך מיומנות קשה זו אינה נרכשת רק על ידי לימוד טכני של התנועות, אלא על ידי רכישת יכולת רוחנית ומנטאלית לקבל את ההתקפה באומץ, בשלווה וברכות, להתחבר לתוקף ולא לברוח ממנו או להתנגד לו. אייקידו מקשה ודורשת שאיפה לא רק להכרעה בלתי מזיקה, אלא גם לפשטות וחיסכון. תמצית הדרישה הזו מבוטאת באופן מופלא בקטע שלא נכתב אודות אייקידו, אך אפשר לאמץ אותו כתמצית האידיאל הטכני של אומנות הלחימה:‏ "...היכולת לבחור בכל רגע, בתוך המערבולת של אלף התנועות האפשריות, את התנועה הנכונה, את התנועה היחידה שהיא, והיא בלבד נכונה וצלולה וקלילה ונחוצה; היכולת לבחור באותה תנועה שרק לה, ולה בלבד יש ערך של ממש בין אלף התנועות האובדות בלא-כלום." (איטאלו קאלווינו, "אהבות קשות").‏

ברמות הגבוהות של הביצוע לא דרוש אפילו מגע פיזי בין התוקף למותקף, והיריב מובל לאובדנו על ידי התחמקות והובלה פסיכולוגית, בטכניקה שהיא ברמתה הגבוהה ביותר גם אקט חינוכי, משום שאפילו תרגיל אייקידו הקצר ביותר הוא סיפור מלא, מיקרו-קוסמוס של עימות, התקפה, ומסתיים בכך שהיריב, שנוטרל על ידי הבאה לידי קיצוניות של תוקפנותו שלו, מכיר בטעות של הגישה האלימה.‏

האידיאל של אייקידו, שמהווה מודל ומופת לפתרון סכסוכים בדרך לא אלימה, נובע מן האמונה שבכל המישורים והרמות, תגובה אלימה לתוקפנות מהווה פתרון לטווח הקצר, אולי, אך בטווח הארוך רק מסלימה ומנציחה את האלימות והסכסוך. האתגר האמיתי של העוסק באייקידו אינו ניצחון והכרעה תוך השמדה או השפלה של היריב, אלא הפיכתו לשותף ובן ברית, וכינון יחסים של כבוד הדדי שיועילו בסופו של דבר לשני הצדדים. האילוצים המחמירים הללו הופכים את הדרך של אייקידו לארוכה ומפרכת, דרך שזוכה לביקורת על ידי אנשים רבים שרואים את הניסיון לשמור על היריב כסרבול מיותר ונאיבי. אך הטכניקה של אייקידו, המאופיינת בוויתור לכאורה על מנת להפיג את ההתקפה, יכולה להיות רק פרי של עוצמה ועליונות טכנית ורוחנית, והדרך הארוכה לא רק שתהפוך אותנו ללוחמים טובים יותר, בעלי טכניקה עדיפה, ואולי בריאות ויציבה משופרת ושלווה וקור רוח במצבי לחץ, אלא גם, ואולי חשוב מכל, לאנשים טובים יותר.‏