שאלות ותשובות

ניתן לבוא ולהתרשם משיעור בשעות השיעורים הרשומות.

פרטים נוספים אפשר לקבל מן המורים במקום, בטלפון או ליצור קשר בדואר אלקטרוני.

טלפון: 054-5446474 (אמיר)

דואר אלקטרוני: aikidoisraeltlv@gmail.com

אומנות לחימה היא פרקטיקה גופנית של אימונים בידיים ריקות או בנשק קר, למטרות הגנה או התקפה. בעבר שימשו אומנויות הלחימה בקרב ובמלחמה, היום הן נלמדות לצורך הגנה עצמית, לחיזוק הגוף והנפש או כספורט תחרותי.

ישנו עושר רב של אומנויות לחימה, שריד לתקופה שלפני הנשק החם. את המאמץ האדיר שהושקע בהשגת עליונות באומנות הלחימה על ידי אימונים של שנים ומשמעת של ברזל, אפשר להשוות לסכומי העתק שמושקעים כיום בתעשייה ובפיתוח טכנולוגיה צבאית. עליונות צבאית משמעותה בטחון, שגשוג, וכוח פוליטי.‏

אי אפשר לסווג את אומנויות הלחימה השונות מבלי לחטוא בהכללות והפשטות יתר. כל אומנות לחימה היא עולם ומלואו, מלא זרמים וסגנונות, ויכולה להיות שופעת בניגודים פנימיים שיקשו על כל סיווג והגדרה (למשל גוג'ו ריו קרטה. גוג'ו משמעותו ביפנית רך-קשה). ננסה, אם כן, לסקור את אומנויות הלחימה בקיצור נמרץ לפי ארצות המוצא.

רוב אומנויות הלחימה הגיעו מיפן או מסין. האומנויות הסיניות ידועות גם בשם קונג פו, שם כולל שמכיל תחתיו שלל עצום של אומנויות מתקופות ואזורים שונים בסין. אומנויות הקונג פו מתאפיינות לעיתים קרובות בחיקוי תנועות שונות של בעלי חיים, כמו נמר, סוס, גמל שלמה, ולעיתים גם קרויות על שם החיה אותה מחקה האומנות. דוגמאות נודעות לאומנויות הללו הן הטאי צ'י, אומנות רכה שהפכה גם למעין ספורט תרפויטי והאגרוף נוסח מנזר שאולין, אומנות קשה וקטלנית, שמקורה במנזר הסיני המפורסם שמהווה כנראה את ערש אומנויות לחימה כולן.‏

אומנויות הלחימה היפניות שונות, ומתאפיינות בד"כ בחסכנות ופשטות גדולה יותר של התנועות.

במשך מאות שנים פיתחו הסמוראים צורות יעילות וקטלניות של אומנויות לחימה ביד ריקה, תחת המטריה של השם הכללי ג'יו ג'יטסו. יפן הפיאודלית הייתה מקום אכזרי וחסר פשרות, ושנים של מאבקים ומלחמות פנימיות עודדו את ההשקעה האדירה של היפנים באומנויות הגוף שהפכו לצורך הכרחי. אומנויות הלחימה הללו עברו גלגולים ופיתוחים רבים, ובעת המודרנית, עם הופעת הנשק החם, נוסדו כמה אומנויות חדשות, בהם הקרטה, שמתאפיין בטכניקות הגנה והתקפה באמצעות אגרופים, בעיטות, וחסימות. מן הג'יו ג'יטסו נולדו שתי אומנויות בולטות: הג'ודו, שהפך לספורט תחרותי פופולרי, והאייקידו שניסה לשמר את רוח אומנות הלחימה ויצק לתוכה משמעויות רוחניות של חתירה להרמוניה ושלום.

אייקידו היא אומנות לחימה יפנית החותרת להכרעת עימותים בדרך שאינה פוגעת בתוקף. לתיאור רחב ועמוק יותר ראה "מה זה אייקידו?".‏

אייקידו פותח ביפן על ידי מוֹרִיהֵי אוּאֶשִׁיבָּה, המכונה או-סנסיי (המורה הגדול). לתיאור מקיף יותר ראה "ההיסטוריה של אייקידו".

כולם.

אייקידו יכולים ללמוד כולם ללא הגבלת מין, גובה משקל או גיל. בהסתייגות לסעיף זה, הלימודים בדוג'ו של אייקידו ישראל לא מתאימים לילדים קטנים.

לא נדרש ידע מוקדם באייקידו או בכל אומנות לחימה.

הלימודים באייקידו כוללים תרגול בטכניקות שונות של הגנה ביד ריקה, כמו גם תרגול בחרב מעץ (בוקן, המדמה חרב אמיתית), מקל (ג'ו), וסכין עץ (טאנטו). התרגול נעשה בעיקר בזוגות, כך שאחד מבני הזוג מדמה תוקף (אוקה) והשני הוא המגן, מבצע הטכניקה (טורי).

מבחינה טכנית, אייקידו היא אומנות הגנתית, ואינה כוללת טכניקות של התקפה יזומה (להבדיל, מקראטה למשל).

התרגול בחרב ובמקל נועדו בעיקר לתרגל את התנועה הנכונה של הגוף ולפתח את התיאום והקואורדינציה הנדרשים מהעוסק באייקידו.

הטכניקות ההגנתיות הן בריחים והטלות בעיקרן, ומבוצעות בצורה רכה שאינה מנסה להזיק ליריב (להבדיל מג'יו ג'יטסו, למשל).

מבחינה טכנית אפשר למצוא קווי דמיון וחפיפה בין אייקידו לאומנויות שונות, אך ייחודה הוא בניסיונה המאתגר לקדם אי-לוחמה לא רק בהימנעות מעימות (כפי שמטיפות אומנויות רבות), אלא גם תוך כדי העימות עצמו.‏

למרות כל האמור לעיל, יש שטוענים שברמה הגבוהה ובמובן העמוק אין בעצם הבדל בין אומנויות הלחימה, וכולן דרכים שונות להגיע לאותו מקום.

עצם העלאת השאלה הזו בעייתית, ומהווה מקור לוויכוחים רבים בין עוסקים באומנויות לחימה. כמובן שכל תלמיד בטוח שאומנות הלחימה שלו עדיפה, אך השאלה היא, כמובן, עדיפה במה. גם אם ממשיכים ושואלים את השאלה הקטנונית של "מי מהשניים ינצח בקרב זה מול זה?", אפשר לומר שהתמודדות כזו תלויה באנשים המשתתפים, והאומנויות אותן למדו מהוות רק כלי עזר להכריע זה את זה. כמובן שעצם הרעיון הוא אבסורדי מכיוון שמטרת אומנות הלחימה היא למנוע קרב ולא ליזום אותו. אך יהיה ראוי יותר לשאול "איזו אומנות לחימה מתאימה יותר לי?", וכאן בהחלט יכולות להיות תשובות שונות, איש איש על פי האישיות והסגנון המתאימים לו.

התשובה היא כן.

הטכניקות הנלמדות באייקידו הן טכניקות שנועדו להתמודד עם התקפות אמת. הבעיה היא שכדי להגיע לרמה יעילה של הגנה עצמית נדרשות שנים רבות. מכל מקום, אייקידו משמש יחד עם אומנויות לחימה אחרות כבסיס לאימוני קרב מגע בכוחות בטחון ברחבי העולם.

לימוד אייקידו לעולם לא נגמר, משום שהוא אינו משנה סדורה שיש ללמוד, אלא דרך חיים מתמשכת. קצב הלימוד שונה אצל כל תלמיד.

באייקידו אין חגורות בצבעים שונים כמו בג''ודו או בקראטה. מבחינה חיצונית, יש הבדל רק בין בעלי חגורה שחורה, שלובשים "האקאמה" לעומת התלמידים המתחילים שלובשים חליפה וחגורה לבנים. בין התלמיד המתחיל לחגורה שחורה מפרידות חמש דרגות "קיו", המסודרות מקיו חמש (הזוטר ביותר) ועד קיו אחד (המתקדם ביותר לפני חגורה שחורה). מבחינה חיצונית, כאמור לעיל, אין הבדל בין הדרגות. דרגות החגורה השחורה מסודרות בדרגות דאן בסדר עולה (דאן אחד, דאן שתיים וכן הלאה) בדומה לאומנויות לחימה יפניות אחרות.

הדרישות לבחינות לדרגות השונות מצויות במסמך זה.

האקאמה הוא המכנס השחור או כחול שמייחד את התלמידים המתקדמים באייקידו, בעלי החגורות השחורות.

ה"האקאמה" הוא לבוש שהיה מאפיין את הסמוראים, עליהם נאמר שלבשו אותו על מנת להסתיר את תנועות רגליהם מן האויב.

אין שיעור מיוחד למתחילים, ועליהם להצטרף לשיעורים הרגילים, שניתנים לכל הרמות. התלמידים החדשים יכולים ללמוד את הבסיס תוך כדי עבודה עם התלמידים הבכירים שידריכו אותם, וכן בלימוד מחוץ לשעות השיעור, כפי שבעצם ממשיכים ללמוד לכל אורך הדרך...

כל תלמיד קובע לעצמו את קצב השיעורים, אך באופן כללי אפשר להמליץ על רצף סביר של שיעורים (לפחות פעמיים בשבוע), ומומלץ להימנע מהפסקות ארוכות. כמובן שריבוי שיעורים מוביל להתקדמות מהירה יותר.